<h1>ראבי"ה שו"ת סימן קס"ח</h1>
<h2>דף קד:</h2>
ועוד אני מוסיף לפרש הא דפתחינן בברוך אתה ה' אמ"ה האל אב הרחמן אע"ג דאיכא טובא ברוך קמיה, התם משום שאפשר לפזרן. וכן [בסמיכת] גאולה לתפלה פתחינן בא"י אלהינו [וכו'] אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב, משום דאין בו סמיכות גאולה בתפלת המנחה, דומיא דהזן שאינו אומר נברך ביחיד, וכן יש לומר גבי שמנה עשרה ברכות. וגם שבעה הקוראים בתורה פותחים בברוך זה אחר זה, [שלא הנהיגו לברך כל אחד ואחד אלא] משום תקנת הנכנסים והיוצאים [מגילה כ"א ע"ב]. והא דפותחין ברוך א"י אמ"ה אשר בחר בנביאים טובים, משום דתורה לחוד ונביאים לחוד, ולא שייך למימר סמוכה לחברתה אלא היכי ששני הדברים הם מענין אחד קצת. וכן במגילה שמברכין בסופה בא"י אמ"ה הרב את ריבינו אע"ג דסמוכה לקריאת המגילה, [משום דתנן] מקום שנהגו לברך יברך וכו', ומוקמינן לה בגמרא [שם] דקאי על ברכה אחרונה שאם רצה אינו מברך כלל, ואם כן אין לך פיזור גדול מזה ולא חשיב לה סמוכה. ואין להשיב על דברי ולשאול דמאי פריך בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] על ברכת המזון והרי סופה, וסליקת בקשיא, והרי אית בה נמי לשעבר דהיינו תמיד לא חסר לנו וגם להבא אל יחסר לנו מזון לעולם ועד, והוי כברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים וכו' וכהבדלה דהוה מטבע ארוך, דכי מדייקת בה לא דמי, דכל חתימה קיימא או אפתיחתה או אסמוך לחתימתה, כדאיתא בפרק ערבי פסחים, ופתיחתה היינו הזן את העולם כולו וכו' והיינו לשעבר, וסמוך לחתימתה היינו ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, וגם זה לשעבר, אבל חתימה לא קיימא מאל יחסר לנו מזון לעולם ועד שהיא באמצע הברכה, שאם כן מה הועילו חכמים שהצריכו מעין חתימה או מעין פתיחה. אבל גאולה כולה להבא עד סוף החתימה, ותחלתה לשעבר. וברכת אלהי נשמה שנתת בי טהורה הוי כהודאה בעלמא, והתחלת הברכה הוי בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואפשר לפזרן. וכן במודים דגשמים [ברכות נ"ט ע"ב] מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה כו' הוי הודאה בעלמא, והתחלתה בא"י [רוב ההודאות ואל ההודאות], ואפשר לפזרן, תדע שהרי במודים דרבנן אין בו חתימה לא בתחלה ולא בסוף. ולא דמי להודאה נינהו דפרק ערבי פסחים. ונשמת כל חי בלילי פסח הוי סמוך לחתימה דהלל, כיון שהצריכו חכמים לומר שניהם, כדאמרינן [להלן קי"ז ע"ב] ואומרים עליו ברכת השיר. ובשחרית בקריאת מזמורים בבית הכנסת הוי התחלת הדבר בא"י אמ"ה האל אב הרחמן, ואית ביה לשעבר המהולל בפי עמו ולהבא נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמירות וכו' מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, וצריך לפרש להבא, וחתמינן בא"י מלך מהולל בתשבחות. וישתבח שמך לעד מלכנו הוי סמוכה, וחתמינן בה מלך מהולל בתשבחות, שקאי אמזמורים שקראו הקהל, והיינו דאמרינן בשבת על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך ישתבח שמך לעד מלכנו. הלכך בנשמת כל חי לא [חתמינן] בברוך, דישתבח קאי אכולהון. ובתשובות הגאונים כתוב דאסור לאישתעויי מעידן דהתחיל בא"י אמ"ה האל אב הרחמן עד דגמיר שליח צבור ישתבח וחתים מלך מהולל בתשבחות דכולהו חדא בריכתא אריכתא נינהו. ולכך נהגו בהרבה מקומות שאין הקובלין משיבין שליח צבור עד גמר ישתבח וגמר קדיש שקאי על המזמורים. ותו לא מידי. אב"י העזר"י.
<h2>דף קיז:</h2>
הוגד לי כי יש מרבותי בצרפת נוהגים לברך בליל הפסח ב' פעמים על קריאת הלל, בהתחלתו ולאחר הסעודה כשמתחיל לא לנו וגו', וראייתם מירושלמי סוף פרק קמא דברכות [ה"ה]. ועיינתי שמה, ונראה בעיני ששגו בפתרון הירושלמי. והמשנה ממנהגינו הפסיד, כי כתוב בתשובות הגאונים מה שאין מברכים על קריאת הלל בלילי פסחים משום שמפסיקים בסעודה, ושני פעמים לא יתכן לברך ברכה אחת על מצוה אחת. והכי גרסינן בירושלמי [שם] כל הברכות פותחים בהם בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון קריאת שמע ותפלה אין פותחים בהם בברוך התיב ר' ירמיה הרי גאולה שנייא היא דאמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והא סופה אמר [לה] שתים הכא אחת להבא ואחת לשעבר התיבון הרי הבדלה שנייא היא דאמר ר' אבא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללם ר' חייא רבה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו שנייא היא שאם היו שנים יושבים ואוכלים שאינן אומרים נברך הרי הזן את הכל קשיא והרי הטוב ומטיב שנייא היא דאמר רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נתקנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה והא קדושה שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן והא סופה אמר ר' מנא טופס ברכות כך הוא אמר ר' יודן מטבע קצור פותח בברוך [ואינו] חותם בברוך [מטבע ארוך פותח בו בברוך וחותם בברוך], עד כאן לשון תלמוד ירושלמי. וזהו פתרונו, התיב ר' ירמיה הרי גאולה דליל פסח בא"י אמ"ה אשר גאלנו, שאינה התחלת הדבר והוי סמוכה לחברתה, כדמוכח בירושלמי לקמן דאע"פ שאין חתימת ברכה לפניה רק שאינה התחלת הדבר, שאמר שום דבר לפניה, קורא אותה סמוכה לחברתה, ומעתה פריך שפיר הרי גאולה שפותח בברוך, ומשני שנייא הלל שאמר קודם ברכה דגאולה שאם שמע בבית הכנסת כל הקידוש והסדר ואגדתא והלל משליח צבור עד ברכה של גאולה והיה הולך לביתו ומתחיל בכוס שני בגאולה ובוצע על הסדר ואוכל יצא. ובלבד שהיה שומע קידוש בבית הכנסת על מנת שהיה בדעתו לילך לביתו לאכול, דמחשב שפיר קידוש במקום סעודה, כדמוכח בירושלמי [שם פ"ו ה"ו] וכדפריש רבינו נסים גאון מנוחתו כבוד. ומהשתא לא חשבינן ברכת גאולה סמוכה לחברתה, דהא אפשר להפסיק בנתים, דלא קרינן סמוכה אלא כגון קריאת שמע ותפלה, דאין להפסיק אם לא מדוחק, כדתנן [ברכות י"ג ע"א] ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וכו', ותנן אלו הם בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע. ודכוותה גרסינן בפרק ערבי פסחים [ק' ע"ב] אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו וכו' עד לאפוקי אורחים ידי חובתן וכו', ולאו דוקא אורחים אלא כל אדם שרוצה לסמוך על קידוש זה ודעתו לאכול בביתו. ואותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת הוקבעו, משום דבפסח נמי שייכי. ובתשובות ראיתי שעוד בימים האלו המנהג בארץ ספרד ובבבל שהשליח צבור עושה בפסח הסדר בבית הכנסת מפני עמי הארץ שאין בקיאים בהגדה לאומרה. ואע"ג דהגדה שייכא על הכוס שני, כדתנן [לעיל קט"ז ע"א] מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל מה נשתנה וכו' ומתחיל בגנות וכו' עד בא"י אמ"ה אשר גאלנו וכו', ומיהו אם לא מזג כוס שני עד גמר ההגדה רק שיאמר עליו אשר גאלנו וכו' ושוב אומר בורא פרי הגפן יצא, ובירושלמי נמי לא קאמר שיצא אלא בדיעבד מפני דוחק שאינם בקיאים. ופריך תו הרי סופה, כלומר כיון דלא משוית הך גאולה סמוכה לחברתה אם כן הוה ליה כברכת המצות שפותחים בהן בברוך ואין חותמים בברוך, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים [ק"ד ע"ב] כל הברכות כולן פותחים בהם בברוך וחותמים בהם בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכת המצות [וכו'] שיש מהם שפותחין בהם בברוך ואין חותמין בהם בברוך, פירוש כגון ברכת המצות, ויש מהם שאין פותחים בברוך וחותמין בברוך, כגון ברכה הסמוכה לחברתה. והשתא פריך שפיר אמאי פותחין בגאולה בברוך ומסיימים בברוך בסופה, הרי סופה אמר לה שתים, פירוש [אמאי] חתמינן לה בסופה, וכי צריך לומר שתי חתימות בברכת המצות, [אתמהא]. ודכוותה פריך לקמן אקידושא הרי סופה וכו', כדפרישית הכא. ומשני הכא אחת להבא ואחת לשעבר, פירוש כיון שיש בגאולה זו אריכות דברים חתמו נמי בסופה, מקצת להבא כגון כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים וכו' ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועד פדות נפשנו בא"י גאל ישראל, הרי חתימה זאת על להבא, והתחלת החתימה על לשעבר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים. ודכוותה משני לקמן כדפריך אקידושא והא סופה, ומשני אמר ר' יודן מטבע קצור פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך כגון קידוש שיש בו אריכות דברים פותח בברוך וחותם בברוך. וכן מוכח בפרק ערבי פסחים [ק"ה ע"א] כדפרישית, דמשני ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה נינהו, פירוש כגון להתעטף בציצית ולהניח תפילין שאין בהם אריכות דברים. ושוב פריך והרי הבדלה דסמוכה לחברתה ופותחין בברוך אבשמים ואמאור ואהבדלה, ומשני דאין זה סמיכות, דאפשר לפזרן ולומר כל אחת בעת הנאתן. ואמאור ואבשמים לא חתמינן לבסוף, דהוי כברכת המצות שהיא מטבע קצור, אבל הבדלה מטבע ארוך דהיינו בין קודש לחול ובין אור לחושך וכו', הלכך חתמינן בסופה. והא דלא פריך הכא הרי סופה כדפריך לעיל, לפי שפש[ו]ט לו לפי מה דמשני לעיל, ואע"ג דאקידוש פריך לה, משום דכל הקידוש נראה שמברך כולו מענין אחד, מה שאין כן בהבדלה, כדאמרינן [לעיל ק"ג ע"ב] הפוחת לא יפחות משלש הבדלות, הלכך ליכא למיטעי. התיבון הרי נברך שאכלנו משלו שהיא ההתחלה, אע"ג דלית בה שם [ו]מלכות, (הוי במקום הזכרת השם), ומהשתא הוי בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' ברכה הסמוכה לחברתה, שכל דבר שאינו התחלת הדבר קורא אותה סמוכה לחברתה, כדפרישית לעיל, ומשני שאם היו שנים יושבים ואוכלים אינו אומר נברך, כדאמרינן [ברכות מ"ט ע"ב] בשלשה אומר נברך, וכיון דזימנין לא אמרינן נברך לא הוי סמוכה לחברתה, והיינו כמו מפזרן דלעיל. ופריך והרי הזן את הכל, והיינו כאלו פריך הרי סופה, דליכא לשנויי מטעם מטבע ארוך, כיון דכולו מענין הודאה, דבעינן שיודה מענין שני דברים כגון להבא ולשעבר או כמו שפירש בהבדלה, ובההוא מטבע ארוך חותם תחלה וסוף, דההתחלה הוי כברכת המצות, והסוף הוה כברכה הסמוכה לחברתה, ודיינינן ליה כאלו הם שתי ברכות. ושוב פריך מהטוב והמטיב דפותח בברוך והוי סמוך לבונה ירושלים, ומשני דאינה סמוכה, דעל הרוגי ביתר נתקנה לבסוף. אבל בונה ירושלים בימי דוד הוקבע, כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו [מ"ח ע"ב]. ושוב פריך והא קידושא שסמוכה לחברתה, שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ושוב מברך אשר קדשנו וכו', ומשני שנייא היא שאם התחיל לשתות מבעוד יום ובירך בורא פרי הגפן וקידש עליו היום אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן אלא מתחיל לקדש, כדאמרינן [ק' ע"א] פורס מפה ומקדש, הלכך לא הוי סמוכה, כדפרישית לעיל. ופריך הרי סופה, שח[ו]תם מקדש ישראל והזמנים, ואמאי הא הוי כברכת המצות, דסבירא ליה למקשה דהוי הודאה אחת ולא דמי להבדלה, כדפרישית לעיל, ומשני אמר ר' מנא טופס הברכות כך הוא, ובא ר' יודן ופירש דברי ר' מנא מטבע קצור פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך ומסיים בברוך, דסבירא ליה לר' יודן דקידושא נמי לא דמי לברכת המצות כיון שיש בו אריכות דברים כגון ואותנו קדשת דקאי על ישראל ושבת קדשיך וכו' [ד]קאי אקדושת שבת, ודכוותה במועד. וכן צריך לחלק גבי ברכת התורה לפניה ולאחריה ובברכת ההפטרה שיש חתימה בתחלתה, דמקצת קאי אתורה ומקצת קאי אישראל ואשאר מצות, כגון וחיי עולם נטע בתוכנו דקאי אשאר מצות וגמילות חסדים שישראל עוסקים בהם תדיר ואנו מודים להקב"ה על שניהם, וכן אשר בחר בנו דקאי אישראל, ונתן לנו את תורתו אתורה, ולהוציא מדברי האומר (דהך) וחיי עולם נטע(ה) בתוכנו, [ד]משמע דקאי נמי אתורה, שאם כן לא היה צריך שתי ברכות. ואין דבר לנטות ימין ושמאל מפתרון זה. וכן אשר בחר בנביאים טובים דהיינו תורה שבעל פה שהיא דברי קבלה, בא"י הבוחר בתורה היינו תורה שבכתב, ולהכי צריך שתי חתימות במטבע ארוך זה. וכיון דמפסיקינן בהפטרה חוזר ופותח בברוך צור כל העולמים, דלא הוי סמוכה לחברתה, אלא דבר חדש. ופותח בברוך אתה ה' צור כל העולמים וחותם בא"י האל הנאמן בכל דבריו, והוי מטבע ארוך. ומה שנהגו להפסיק [בש]כל דבריו אמת וצדק שהוא באמצע הברכה, היינו משום דבמסכת סופרים [פי"ג ה"י] אמרינן שהצבור היו עונים בימי חכמים עם המברך סוף הברכה נאמן אתה הוא ה' אלהינו וכו', מיהו אינו סוף הברכה כי אם האל הנאמן בכל דבריו. וברכות של נר חנוכה ושל מקרא מגילה בתחלתה לא הוי סמוכה, דאפשר לפזרן, כדמשמע בפרק במה מדליקין [כ"ג ע"א] דהרואה מברך שתים ולא להדליק, וזמן אמרינן נמי בפרק בכל מערבין [מ' ע"ב] דאומרו אפילו בשוק. וברכה אחרונה דמגילה הוי מטבע ארוך הרב את ריבנו וכו'.
